בפעם הראשונה

יש משהו קסום בלעשות דברים בפעם הראשונה. יש התרגשות וסקרנות ראשונית. כל הדרך הזאת למרתון מרגשת במיוחד לא רק כי היעד נשמע מטורף ומאתגר, היא מרגשת גם כי כמעט כל שבוע אני עושה מרחק חדש בפעם הראשונה! 

היום בפעם הראשונה בחיי רצתי שלושים ושמונה קילומטרים רצוף! 38!!! זה קשה, זה מתיש, זה משמח, זה מכאיב, זה מרגש גם יחד, בפעם הראשונה בחיי רצתי השבוע 110 קילומטרים. מאה ופאקינג עשרה! וזה היה אחד השבועות

המדהימים עבורי בריצה, אם לא ״ה״.

זהו, את המרחק החדש לראשונה אני ארוץ רק במרתון עצמו ( טפו טפו בתקווה שהכל ילך חלק)

אז כבר עכשיו קצת עצוב לי. עצוב לי שלא אחווה יותר מרחקים חדשים ולא אהיה בציפיה ופחד כל שבוע מחדש. עצוב שלא יהיו לי ניצחונות כאלה משמעותיים בתקופה כל כך קצרה. זה קצת עצוב.

אני לא ארוץ אולטרה אז אולי זאת חוויה הכי עוצמתית שאחווה בריצה כל חיי. מרתון ראשון!!!

כן, ברור שיהיו לי חוויות אחרות, נצחונות מסוג אחר בדרך וירגשו אותי לא פחות.

אבל בא לי לעצור לרגע, לחשוב על כל הדרך עד עכשיו שהחל מ 24 קילומטרים כל שבוע שבועיים שמחתי כמו תינוקת כשכבשתי מרחק חדש.

גם עכשיו יש לי רגשות מעורבים. אני כאילו מתחילה תהליך פרידה שיקרה עוד 3 שבועות. אני חיה את היעד כבר תקופה, והתקופה הולכת ונגמרת. פתאום לא בא לי שזה יגמר, פתאום כמו בסוף ספר אהוב לא בא לי להיפרד מהדמויות ואני מתחילה לקרוא ממש לאט, לחיות איתם עוד קצת, שלא יגמר מהר. כאילו חיים קצרים בתוך החיים עצמם הולכים להיגמר עוד רגע

.

אני רוצה לזכור את הכל: כמה רצתי, שמחתי, בכיתי, הייתי חולה, עצבנית, נהנתי, סבלתי, כבשתי, הפסדתי, ויתרתי, ניצחתי...הכל! יש בדרך הזאת הכל.

עצוב ושמח לי גם יחד. קצת בא לי לבכות מרוב התרגשות