על פרפרים והתרגשות

מישהו שאל אותי איך אני מצליחה להישאר רגועה לקראת המרתון הראשון?!

האמת שאני לא רגועה, אני מאוד מתרגשת אבל אין בי לחץ או פחד.

אני יודעת שהדרך שלי הייתה נכונה, אני יודעת שעבדתי קשה כל התקופה והכנתי את הגוף היטב, אני יודעת שיש עוד קצת פחות מחודש שהוא הכי קריטי גם לביטחון שלי כרצה וגם למנוחה שלי לקראת התחרות.

כל פעם שאני מדמיינת את קו הסיום הדופק שלי קופץ, קופץ מהתרגשות. אני ממש יכולה לראות איך אני מסיימת את ריצת חיי הזאת עם דמעות בעיניים.

וזה בסדר להתרגש! זה אפילו הכרחי בחיי. אני מכורה לפרפרים בבטן, אני חיה איתם את כל תקופת ההכנה ועכשיו הם בכלל מתחילים להשתולל. לפני כל תחרות מגיל 6 היו לי פרפרים, התרגשות, רגש לא נשלט לקראת משהו חשוב שהולך לקרות. גם עכשיו, כעבור 30 שנה, אני עדיין לא איבדתי את היכולת הזאת. אז אני לא רגועה, אני נותנת לרגשות להיות.

בלי פחד!