על הגשמת חלומות וריצה על הליכון

חיים שלמים חלמתי על מלדיבים. זה תמיד היה נראה לי מין גן עדן האולטימטיבי: הצבעים, החול, החדרים על המים, הכל תמיד נראה חלומי בתמונות.
וככה זה, כשמכוונים, כשמדייקים, ועובדים קשה כמובן, הזמן של כל חלום מגיע. ועכשיו גם הזמן של מלדיבים הגיע.
ארזתי את עצמי, את מיטל וכמובן לא מעט בגדי ספורט וטסתי ליעד החלומי שלי.
מה אני אגיד לכם, זה לא רק נראה טוב בתמונות, זה פשוט לא אמיתי. זה יפה בצורה הכי קיצונית שאפשר לתאר, הכל פה באייצ׳ די כל דקה ביום.

אבל יחד עם כל הטוב הזה יש תוכנית הכנה למרתון שעצרתי לעשרה ימים עקב מצב בריאותי.
קמתי הבוקר לנוף פסיכי ביופיו, שמתי נעלי ריצה והלכתי מכון.
כאן פגשתי את המפלצת, את שנאת חיי - ההליכון!

אם רק הייתם יודעים כמה אני לא סובלת לרוץ על הליכון, זה אסון מבחינתי!
כך יצא שמהיום הראשון רצתי בחוץ. בחוץ הזמן עובר מהר יותר, אני פוגשת אנשים, הנוף משתנה, יש אוויר, הכל דינמי, הכל זז, בחוץ הכל הרבה יותר חיי!
המסילה מפחידה אותי. לרוץ במקום, בלי יכולת להחליט לבד את קצב הריצה, יש איזה תיכנון מראש של הכל, הכל מרגיש מלכותי, גם הגוף לא מכיר את התחושות.

התחלתי לאט, עשיתי את כל הדברים שאני לא רגילה לעשות: מסילה ומוזיקה. בפעם הראשונה מאז הרבה מאוד זמן שמתי אוזניות. חייבת להודות שזה התחיל לא רע: הנוף המטורף לים והגעגוע שלי לריצה עשו את שלהם.
,ביצעתי אימון לפי התוכנית. אימון אינטרוולים די ארוך (אלף 4 פעם אלפיים אלף). שעה וחצי על המסילה שלא התחלתי לחבב עדיין אבל לפחות הבנתי שזה אפשרי.
 

ולגבי המוזיקה.. אחרי חימום קל, הורדתי את האוזניות, זה עדיין נורא הפריע לי להתרכז ולהישאר בפוקוס על הנשימות והדופק.
אז היי מלדיבים וגם שלום לך הליכון לכל השבוע הקרוב!

נ.ב.: והכי מרגש  זה להגשים לבד את החלומות שלך!